אל תשאירו את הסקרנות לקלוד וקודקס

אני לעולם לא אשכח את גלגולי העיניים של הסניורים כשהייתי ג'וניורית.

שאלתי שאלה בישיבת צוות, והמנהל הסתכל עליי במבט של ״מעניין, אבל זה לא ב-scope (ואיך את מעזה להוסיף לנו משימות)״. הסניורים בחדר גלגלו עיניים. כן, אלה שהערכתי ולמדתי מהם, וזה היה מבאס ממש.

אבל במקום לשתוק ולהנהן, בישיבות הבאות התעקשתי על הרעיון והכיוון. זיהיתי צורך של הלקוחות, בתור זו שבעבודה ה״שחורה״ שלה דיברה איתם כל יום, והייתי נחושה לפתור להם אותו.

בסופו של דבר בניתי מוצר שקיצר חצי שנת עבודה של 5 מומחים ליומיים עבודה של אדם אחד שאינו מומחה.

הג'וניורית שאני חוזרת אליה

היום, כשאני מכינה הרצאות לכנסים, אני נהנית לחזור לג'וניורית ההיא. זאת ששואלת שאלות קיטבג, מסתכלת על התהליך בעיניים חדשות, וזורמת עם הדאטה למקומות לא צפויים (כלומר מחטטת בנתונים ובתהליכים גם אם אמרו לי שלא צריך).

ופתאום, מתוך הבלגן הזה, נולדים לי רעיונות. למשל הרעיון להרצאה הבאה שלי, או לדבר הבא שאני רוצה ליישם אצל לקוח.

אני מכשירה היום לא מעט ג'וניורים, ולפעמים נדמה שכולם סומכים על AI שיעשה להם את הדברים הבסיסיים. אבל מי שמשמח אותי במיוחד הם אלה שמביאים את הג'וניור הפנימי שלהם: הסקרנות, חקר הבעיה, לשבת על זה עד שמשהו מעניין יתגלה.

אז לא משנה באיזה שלב בקריירה אתם, וגם אם אתם לא חוששים בכלל מעידן המכונות, אל תשאירו את הסקרנות לקלוד וקודקס.

הם נהדרים: כותבים קוד לארכיטקטורה שלמה בזמן שהלכתי למזוג לעצמי כוס סודה. אבל הם עדיין לא יודעים לעצבן סניורים עם שאלות מעולות שמשנות את כל התמונה.