שני מועמדים, שני ציונים: על ביטחון מופרז ועל מי שיודעת כמה היא לא יודעת

מציאות מול ביטחון מופרז: סיפור אמיתי מחברת הייטק גדולה בישראל מהתקופה האחרונה.

שני אנשי מקצוע חדשים הצטרפו לאותו הצוות. אותו הרקע, אותו הוותק, ורמת ביצועים דומה מאוד בפועל. כחלק מתהליך הקליטה הם התבקשו לבצע הערכה עצמית של היכולות שלהם מ-1 עד 5 (כש-5 זה הכי טוב).

התוצאות היו כאילו הם עובדים ביקומים מקבילים.

היא דירגה את עצמה 2 ו-3 ברוב הסעיפים, קצת 4. ה-5 היחיד שלה? Self-learning. היא הייתה מציאותית, ביקורתית ומודעת למורכבות התחום.

הוא חילק לעצמו 4 ו-5 לרוב. הכי טוב בהכול.

בפועל? הוא פשוט לא הבין את האירוע, והפגין חוסר בגרות מסוים לגבי המיקום המקצועי שלו. היא קלעה הרבה יותר למציאות. ואם כבר, היא הרבה יותר מתקדמת ברמת הידע שלה, פשוט כי היא יודעת כמה היא לא יודעת.

אפקט דאנינג-קרוגר

על אפקט דאנינג-קרוגר (Dunning-Kruger) שמעתם? זו תופעה פסיכולוגית מרתקת: אנשים עם פחות ידע בתחום נוטים להערכת חסר של המורכבות שלו, ולכן מעריכים את עצמם הערכת יתר, ויושבים בביטחון מופרז על ״הר הטיפשות״. לעומת זאת, ככל שמתקדמים ומבינים יותר, נוטים להערכת חסר של היכולות שלנו, ונכנסים ל״עמק הייאוש״.

כשמוסיפים לזה את מה שאני רואה אצל נשים רבות בטכנולוגיה, שמהססות להגיש קורות חיים למשרה אם הן לא עונות על כל הדרישות, מקבלים את העיוות הזה במלוא תפארתו.

מה אפשר לעשות?

מנהלים ומגייסים: לפעמים, כשאתם בוחנים אנשים לפי רמת הביטחון העצמי שלהם, אתם מפספסים את הטאלנטים הכי חזקים שלכם.

לנשים שקוראות את זה: בפעם הבאה שאתן מתלבטות אם לכתוב על עצמכן 3, תזכרו שיש מישהו עם פחות ידע מכן שכבר סימן לעצמו 5 בלי למצמץ.

הידיעה שלכן לגבי מה שאתן לא יודעות היא לא חיסרון, היא המקצועיות האמיתית שלכן. תעריכו את עצמכן בהתאם.