לקרוא לפני ראיון

הבוקר יש לי ראיון. אני לא יודעת מה יהיה בו, לא נתנו הרבה פרטים.

כבר כמה ימים שאני מתרגשת לקראתו. מתרגשת זה שם קוד ללא נעים לי.

מה ישאלו? האם יאהבו אותי? האם אפגין ידע ובטחון דווקא על מה שיהיה חשוב להם לראות?

אעבור על קורות החיים ששלחתי להם לפני. אזכר בפרויקטים שתיארתי שם, לפרטים, כדי שיהיה לי טרי לשלוף סיפור רלוונטי בעת הצורך.

ומה אם ישאלו ישירות, בשאלת כן ולא, על ניסיון או כלי שאין לי? הם הרי יודעים שאין לי. זה יהיה awkward. מה כן אגיד במקום? איך אראה להם שנוכל להתגבר על הפער? שיש בי ערך בכל הדברים האחרים שעבורם זימנו אותי לראיון הזה?

אני חוששת שארגיש בראיון לא ראויה. אני מרגישה לא ראויה כבר מעכשיו. הם יעלו עליי שאני לא מתאימה. הפער הזה יהיה בלתי נסבל.

אולי עדיף לא לגשת. הנה, כואבת לי הבטן, אולי באמת התחלתי להצטנן? הלוואי שהם יבטלו ויגאלו אותי מייסוריי.

לא, לא! אני רוצה את המשרה הזו! אם הראיון לא יקרה היום, הם יעברו למועמד אחר.

כזה שיודע. אז אולי עדיף להם? אבל אני יסודית! והם בטוח ייצאו מורווחים אם יעסיקו אותי. אני אלמד מה שצריך, אני אספק להם שאלות שלא חשבו עליהן, אני אקדם אותם המון.

זו אפילו אחריות שלי, אם אכפת לי מהם, לתת להם את השירות שלי. לאפשר להם ללמוד ממני ולי מהם. בינה אנושית עם כל ניסיון החיים שלי.

האם אכפת לי מהם מספיק כדי להתגבר על הפרפרים הלא נעימים בבטן? על הלב הדופק כבר שלושה ימים?

הראיון עצמו הוא שער לא נעים. אני יודעת שתהיה לי הקלה אחריו. או שארגיש, "וואו, הייתי תותחית!" ואתמלא אדרנלין חיובי ותחושת אופוריה.

או שאתבאס ממש כי הבנתי שאין התאמה. כל עוד לא נפגשנו, ולא דיברנו, עדיין יש פוטנציאל שאני ממש טובה בשבילם. ולפעמים גם זה מספיק. אז אולי עדיף להישאר עם הפוטנציאל?

ולהמשיך לדעת שאני טובה, בלי שיערערו לי, ורק להיות ב"אוי, חבל, זה לא התממש".

או כמו בעולם הדייטים, עדיף לבדוק מאשר להמשיך לחלום? ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ?

אז עכשיו, שעה לפני, אאסוף את עצמי לתוך חליפת הבטחון. זו שתפרתי בעצמי, וקצת התחזקה מניסיון העבר ומחמאות שקיבלתי. אזכר בדברים הטובים, המגניבים שעשיתי. אקרא עליהם ואפתח אכפתיות כלפיהם. ככה שארצה לעזור.

אקבל בנשימות את ההתרגשות הלא נעימה הזו בגוף. ופשוט אצעד דרך השער.

ניפגש בצד השני.