זה לא עצלנות וזה לא חוסר רצון: על קיפאון בחיפוש עבודה

זה לא עצלנות וזה לא חוסר רצון. הקיפאון הזה הוא גם לא פחד. תנו לי להסביר.

פחד אומר לך: ״זה ראיון קשה, הדרישות גבוהות, מה אם אכשל״. חיפוש עבודה הוא באמת קשה, אבל אפשר ללמוד, לתרגל ולהתכונן, ופחד בריא דווקא עוזר לעשות את הצעדים האלה.

קיפאון הוא משהו אחר. הוא משתק אותך ומדבר אליך לא יפה.

איך קיפאון נראה

הוא זה שגורם להימנעות:

• ״אני פשוט לא מגיש.ה למשרות שנראות גדולות עליי״
• ״אני קופא.ת מול משימות קוד״
• ״אני מגיש.ה למעט משרות, וגם אז בתקווה שיידחו, רק שלא להיגרר לתהליך״

זה לא עצלנות וזה לא חוסר רצון. זה מנגנון הישרדות שנועד להגן עליך. אפשר להודות לו על קיומו ועל הכוונה הטובה שלו, ולהסביר לו שכרגע אין נמר מולנו בג'ונגל, גם אם האדרנלין גבוה והלחץ אמיתי.

למה עוד תיאוריה לא עוזרת

ההימנעות הנפוצה היא לנסות לפתור את זה עם עוד תיאוריה, בלי לקפוץ למים באמת. זה מרגיש בטוח. אומרים לעצמנו ״אני רק אשלים עוד קורס״, ״אעבור עוד פעם על הנוסחאות״, ״אדייק עוד קצת את הקו״ח״.

אבל כשמגיעים לראיון על אמת, חוטפים הלם, ולפעמים לא מצליחים להתאפס בזמן. והתחושה שנשארת היא לא הצלחה, אלא תשישות: ״אני עייף.ה בעיקר מכל התהליך הזה״.

תיאוריה לבד לא ממיסה קיפאון הישרדותי. היא נותנת תחושה של עשייה, אבל בעצם מהלכים מסביב לקרחון.

מה כן עוזר

תרגול אמיתי, בזמן אמת, מול אנשים.

• הגוף לומד ששום אסון לא יקרה. כשמתרגלים, נתקעים, מתקנים וממשיכים. המערכת לומדת שלהישמע לא טוב או לטעות זה לא סוף הדרך, ושהנמר לא אכל אותנו.
• הסיפור הפנימי של ״כולם תותחים ורק אני לא״ מתפוגג. רואים בזמן אמת שגם מי שנראה הכי תותח נתקע לפעמים או מתנסח לא טוב.
• עוברים מלדעת איך עושים את זה ללהיות מי שכבר עשה את זה. כמו ההבדל בין לקרוא ספר על שחייה לבין להרטיב את הגוף.

הכנה תיאורטית נותנת ידע. תרגול בלייב, עם אנשים אמיתיים ופידבק אמיתי, נותן ביטחון שנשאר איתך, גם כשמישהו יושב מולך בסיטואציה מלחיצה כמו ראיון ואומר ״אז ספר.י לי על עצמך״.

אם תרצו לתרגל ולטעות מול עיניים חדות מקצועית אבל טובות, ובעיקר לא להיות לבד עם הקיפאון הזה, חפשו קולגות שישמחו לעזור לכם. או בואו לתרגל איתי ולהשתפר דרך כל הניסיונות הפחות טובים והדיוקים שאבקש מכם לעשות, בליווי אישי.

ותזכרו: זה לא עצלנות וזה לא חוסר רצון.