תסמונת המתחזה היא לא באג, היא פיצ'ר

אפשר לדבר איתכם רגע על תסמונת המתחזה?

״אני רואה מודעות דרושים ומרגישה שהן פשוט גדולות עליי.״

״אני תופס את עצמי קופא מול משימות קוד ומפחד שיגלו שאני לא ברמה שחשבו.״

״יש לי רקע אקדמי, אבל מול הדרישות בשוק היום אני מרגיש שחסר לי המון.״

״אני מפחדת לשתף בתהליך, שלא יחשבו שזו חולשה.״

זה חלק ממה ששמעתי לאחרונה ממחפשי עבודה.

ואני רוצה לשים את זה על השולחן: תסמונת המתחזה היא לא באג, היא פיצ'ר. היא מגיעה דווקא לאנשים שלוקחים את העבודה שלהם ברצינות, שאכפת להם ושהשאיפות שלהם גבוהות.

הבעיה היא לא כשמרגישים ככה, אלא כשנותנים לתחושה הזו לנהל אתכם בחיפוש העבודה: לשתק אתכם מלשלוח קורות חיים, או להגיע לראיון ממקום נמוך.

מה אפשר לעשות כדי לחיות לצידה?

מחליפים תחושות עמומות בעובדות

כשקול פנימי אומר ״אני לא מספיק טובה בזה״, אפשר לשאול: מה העובדות? במקום לכתוב ״ניהלתי פרויקטים מורכבים״ (ניסוח גנרי), נכתוב ״הובלתי פרויקט מקצה לקצה שחסך 20% מהזמן לצוות של 8 אנשים״ (זו דוגמה לניסוח, ואצלכם יהיו המספרים האמיתיים שלכם). מול עובדות, לתסמונת המתחזה יש הרבה פחות מה להגיד.

לא מתנצלים על מה שלא שאלו עליו

הרבה אנשים אומרים ״אני יודע שיש לי רק 6 שנים ניסיון במקום 8״. עדיף לומר מה אתם כן מביאים לשולחן. ואם יש חור בקורות החיים, אפשר להציג אותו בביטחון כתקופת למידה או צמיחה, ולא כמשהו שצריך להתבייש בו.

הופכים ״אני לא יודע״ ל״אני יודע ללמוד״

אף אחד לא עומד ב-100% מהדרישות בתיאור המשרה, במיוחד כשהכלים מתרעננים כל הזמן. מה שחשוב למעסיקים הוא היכולת לפצח בעיות ולגשר על פערים במהירות.

מדייקים את המילים עד שהן מרגישות נכון

כשההצגה העצמית שלכם מדויקת, אתם מייצגים את עצמכם בכבוד ולא נשמעים כמו מועמד מספר 589 ברשימה. משהו בטון נשמע אותנטי.

על זה אני עובדת עם האנשים שאני מלווה. אני מורידה את הגנריות ואת מה שקלוד אמר להם לנסח, ונשארים עם האמת המקצועית שלהם, כדי שיגיעו לראיון עם תחושה טובה וייצגו את עצמם הכי טוב שאפשר.