מה שהכי קשה בפיטורים זה ה״אחרי״

על איך זה קרה פתאום אפשר לספר בלינקדאין: על ההפתעה, על ההלם הראשוני. אפשר לכתוב פוסט שמבקש עזרה ומקבל מאות לייקים ותגובות חמות.

מה שהכי קשה בפיטורים זה ה״אחרי״.

בימים הראשונים אתם עוד מלאים באנרגיה של עשייה. סוג של מנגנון הגנה שמשהה את הרגשות המורכבים. אבל אז, כשהאבק שוקע, המחשבות מגיעות: דחו אותי. אני זה שאין לו משרד לקום אליו בבוקר, ואין משכורת שמחכה בסוף החודש.

מה שהכי קשה בפיטורים זה ה״אחרי״.

המנוסים שביניכם יחתכו הוצאות מהר ככל האפשר. אבל זה לא בא בקלות למי שעדיין אופטימי שהחיפוש יהיה קצר, או למי שעדיין לא מוכן לעכל את מלוא המשמעות של המילים ״פיטרו אותי״. כי לעכל את זה כואב.

מה שהכי קשה בפיטורים זה ה״אחרי״.

השלב שבו שולחים עשרות קורות חיים, כאילו זו רשת הביטחון שפורשים מתחתינו בזמן הנפילה. משהו חייב לתפוס, לא? אבל הימים עוברים, ושום דבר לא נסגר, לא עד החוזה המיוחל. היציבות הבאה פשוט לא מגיעה.

מה שהכי קשה בפיטורים זה ה״אחרי״.

תחושת האשמה הפנימית שחונכנו להרגיש כל עוד אנחנו לא ״יצרניים״. הוויתורים והשינויים שהמשפחה כולה צריכה לעבור. האופטימיות שכבר הופכת לזהירה מדי, ולפעמים מרגישה כמו שקר לעצמנו.

מה שהכי קשה בפיטורים זה ה״אחרי״: השבועות שאחרי, וחלילה החודשים. התחושה שהזמן טס, אבל אנחנו תקועים. ההזדמנות לא מגיעה.

אם יש לכם מכרים או קולגות שעדיין מחפשים

בימינו חיפוש עבודה, גם לסניורים ולמצטיינים שבאנשי המקצוע, יכול לקחת חודשים ארוכים. בבקשה, אל תשכחו מהם.

• דברו איתם מדי פעם, סתם לשאול מה שלומם. צאו איתם לבירה.
• עודדו. החיפוש הזה שוחק את הביטחון העצמי.
• עזרו תכלס. עברו על קורות החיים שלהם, עשו להם אינטרו.
• חברו אותם. מספיק חיבור אחד נכון כדי שזה יצליח. תראו להם שיש עוד הזדמנויות בחוץ.

מחפשים עבודה ומרגישים שהזמן עובר בלעדיכם? בואו לליווי אצלי. נעבוד ממוקדים, כדי שהדלת הבאה שלכם תיפתח בקלות.